קרב סיפורים מטורפים

**אילן** · 15-06-2017, 10:29

ונוגחי הטוטאנים מתחילים להרויד את החומה שלב, שלב הגיבור הגאלי לא יודע מה לעשות הוא מחליט להוציא את ההדואנים והבריח את הנוגחים. ההדואנים חוזרים בשלום ובהצלחה גדולה! הגאלים בטוחים שהם ניצחו אבל... הטוטאנים היו בקשר טוב עם אימפרית רומא וכמובן הם ניגשו לעזרתם.
הסיירים של הגאלים שמים לב שצבא הרומאים בדרך אליהם!!!! הם מתחילים להכין את עצמם למלחמה קשה. הם חוסכים במזון (משאבים)
והגיבור הגאלי יוצא ללכוד חיות. הרומאים והטוטאנים מורידים ביחד את החומה הגאלית בקלי קלות ונכנסים לכפר.
הם מתחילים להרוס הכל, להרוג, לשרוף ולבזוז. באותו הזמן הגיבור הגאלי חוזר עם 1000 פילים!
הרומאים והטוטאנים כבר עייפים והם נסוגים.
הכפר נשאר על 1 אוכלוסיה בלבד! הגאלים שרדו!!

**eladking** · 15-06-2017, 14:14

ככה זה מתחיל...
החיילים כבר עמדו על שדה הקרב, חיכו לאויבם, שעמד להגיע.
זה היה כבר מאוחר - אבל אף אחד לא חשב על ללכת לישון: היסטוריה תיווצר היום! החומות הלבנות של העיר הקרובה, מוסתרים בין האבנים הענקיות שכמעט ולא נראו בקרני השמש השוקעת.
רק שבריר שנייה נשאר עד שהקרב יתחיל והגיבור עם החנית האדומה והארוכה על סוס הקרב החום שלו, ושילך ויקח את האוצר.

הבליסטרות כבר יורות, החומות נהרסו ומאות אלפי מגנים יוצאים מהן בזעקת קרב נוראה. קופת האוצר נחרבה לחלוטין. סוף סוף ניקח את הגבירה!
הגיבור מתקדם אל עבר הקופה ההרוסה, מנער מעליו אויבים ללא כל חשש, כאשר הוא מוציא את האוצר ו...... נופל.
המוני לוחמים מפסיקים את הלחימה ומסתכלים עליו, ומתחילים לצחוק. צחוק בלתי נשלט, עד שהגיבור פשוט מתאבד מרוב בושה....
ומוחזר לחיים בכפר שלו, שם כולם ממשיכים לצחוק.

**כבד קצוץ** · 15-06-2017, 15:18

וקול נפיחה אדירה נשמע לפתע! הגיבור שהיה על סוסו איבד הכרתו ונפל על מתיישב שישן מתחת לסוסו, מה שלא ידע הגיבור זה שהוא נפל על מקור הריח, היה זה המתיישב דן הפלצן!
בעוד מנסה הגיבור להתאושש, הרים ראשו והבחין כי כל צבא האוייב שעמד בפתח מקיא את נשמתו ומפסיד את הקרב.
וזהו חבריי האגדה על המתיישב דן הפלצן שניצח את הקרב לא בעזרת חרבו אלא בעזרת רוחו!!!

**Lullaby From Hell** · 15-06-2017, 18:33

"הגענו"
"דורותי, אנחנו הגענו" אמר ג'יימס בזמן שדמעות החלו לזלוג על פניו.
"ג'יימס, א-אנחנו הצלחנו", אמרתי עם שארית הכוחות שנותרו בגופי.
ג'יימס שחרר את כתפיו וכל אשר נשא נפל ארצה. הוא הסתובב אליי, לקח נשימה עמוקה והחל לצעוד לעברי. האנשים הסתכלו עליו כשמבטו נעול בשלי. בזמן שיצא מראש השיירה עם כל צעד שהוא עשה לעברי קולות האנשים התחזקו. אני חייבת להודות, אני לא הייתי בטוחה בעצמי בנוגע להחלטה הזו בהתחלה, לעזוב הכל, לקחת מעט ולהתחיל מחדש כמעט מאפס. ג'יימס אמר לי שאין לנו אלטרנטיבה, אבל שהוא לא יתן לשום דבר להרע לנו, שהוא ידאג לנו ולכל צרכינו.
אני סמכתי עליו בעיניים עצומות, ידעתי זאת גם אם הוא לא היה מוציא מילה.
יד תפסה את ידי והחזירה אותי למציאות, זה היה ג'יימס. חייכתי אליו, והוא עזר לי לרדת מהאוכף. הוא הצמיד את גופו אל שלי ודמעות שוב החלו לרדת מעיניו.
"דורותי, אילולא היית לצידי אני לא בטוח כמה רחוק הייתי מצליח ללכת, כל פעם שרציתי לוותר אני ידעתי שכל מה שאני צריך לעשות זה להסתכל אחורנית, להסתכל אלייך."
"זה בסדר", אמרתי כמעט בלחישה והתחלתי לבכות ביחד איתו עם חיוך על פני.
"דורותי" אמר והסיט מבטו קדימה, אני ניגבתי את פני והרמתי את ראשי.
הסתכלתי להיכן שהיה כלום, אך ידעתי ששנינו רואים את אותו הדבר.
"פה נבנה את הכפר החדש, נקים משפחה, נחיה בשלווה ללא מלחמות".
"אני יודעת" אמרתי בזמן שנשמתי לרווחה.

עברו שבועות מאז שהגענו והכל התקדם בצורה חלקה. מדי פעם דברים היו כל כך טובים שכמעט שכחתי את כל מה שעברתי בחיי לפני שהגעתי לפה. ג'יימס עבד יום ולילה ביחד עם שאר הגברים, בזמן שאני ושאר הנשים דאגנו לכל עבודות הבית. מדי פעם גם אנחנו עזרנו בבנייה, אך זה היה בעיקר רק עבור להיות יחדיו, הם לא באמת היו צריכים אותנו. אחרי הכל, היינו מעטים, לא נזדקקנו להרבה כך שהעבודה לא הייתה קשה, לפחות לא בהתחלה.
היה לנו יבול, עץ, טיט, ברזל, נדמה היה שלא היה חסר לנו דבר.
לא עבר זמן רב עד שכפרים מסביבנו החלו לשים לב ושמועות החלו לרוץ מאיש אחד למשנהו. ג'יימס אמר לגברים איתם עבד בשדות להודיע לכולם שהערב תהיה אספה וחובה על כולם להיות נוכחים.
אני לא דאגתי, אני ידעתי שג'יימס סגר עסקה לפני שעזבנו עם הצ'יפטן הקודם.
הערב הגיע, יצאנו מהבית והלכנו לנקודת המפגש. כולם כבר היו נוכחים.
התיישבתי עם שאר האנשים בזמן שג'יימס התקדם למרכז. כולם השתתקו כשהוא עמד בדממה, מחכים לשמוע על מה מדובר.
"חברים, כפי שרובכם כבר שמתם לב, אנחנו לא לבדנו, יכול להיות שבקרוב יגיע הזמן בו נצטרך לקחת עמדה ולהילחם על מנת לשמור על שלום הכפר, אני יודע שאנחנו מעטים כנגד רבים, אך אל נא תדאגו, לפני עזיבתנו אני ניהלתי שיחה עם הצ'יפטן שלנו וסידרתי עסקה שתבטיח את שלומנו." כולם הסתכלו אחד על השני בדאגה, אף אחד מהם לא היה מוכן להילחם ומי שידעו להילחם קיוו להשאיר את כל זה מאחוריהם כשעזבו. הלחישות והמבטים התגברו והפכו לבהלה המונית. תוך מספר שניות היו צעקות מכל עבר.
"שקט!" צעק ג'יימס בקול נמוך, כולם השתתקו והסתכלו לעברו. "אני יודע שאתם דואגים, אבל עד מחר בבוקר אני מבטיח שכולכם תבינו במה מדובר, בינתיים אני מבקש מכם להישאר רגועים ולבטוח בי, האם אי פעם אכזבתי או שיקרתי לכם?" אמר בזמן שהעביר מבטו בין האנשים, עד שנתקל בשלי. חייכתי אליו להראות לו שאני מאמינה בו, הוא חייך אליי בחזרה ומיד מבטו חזר למבטו של מנהיג.
נדמה שכולם נרגעו. "כבר שלחתי כמה אנשים להעביר לצ'יפטן שלנו את המסר ביחד עם מתנה ובתמורה מחר כולנו נהיה מוגנים, הלילה אתם יכולים לישון בשקט, מחר כבר תראו במו עיניכם על מה מדובר."
אחד אחרי השני קמו כולם וחזרו לבתיהם. ג'יימס ניגש אלי ואחזתי את ידו "אני בוטחת בך, ואני בטוחה שגם הם בוטחים בך, אני לא יודעת על איזו עסקה מדובר אך אני גם לא צריכה לדעת, אני מבינה שאם לא סיפרתי לי עד כה אז יש סיבה לכך". ג'יימס הנהן כאות תודה על מילותיי והתחלנו לצעוד יחדיו עייפים מעוד יום ארוך.
"בוקר טוב" אמר ג'יימס, פקחתי את עיני באיטיות, הופתעתי לראותו לבוש כולו בשעה מוקדמת שכזו כשאני עוד במיטה, מבין שנינו הוא תמיד היה זה שהיה קשה לו לקום.
"בוקר טוב יקירי" השבתי. "אני רואה שאת צריכה עוד קצת זמן להתעורר" הוא אמר עם גיחוך קל, "דורותי, אני יוצא, כשתהיי מוכנה אני אחכה לך מחוץ לחומות הכפר". "אני אגיע עוד מעט" השבתי לו. קיווצתי את שפתיי ועצמתי את עיניי, לא לקח זמן עד ששפתיו פגשו את שלי.
"אתה מתכוון להעביר פה את כל היום? חשבתי שיש לך עניינים חשובים" צחקתי בזמן שדחפתי אותו אחורנית. "נכון, את צודקת" הוא אמר עם חיוך רחב על פניו.
"מחוץ לחומות" אמר בזמן שסגר את הדלת.

יצאתי מן המיטה וסידרתי את שיערי, קשרתי אותו לצמה ארוכה, החלפתי בגדים, נעלתי נעליים ויצאתי גם אני לעבר החומות.
כשיצאתי אל המרחב הפתוח מעבר לחומה ראיתי את ג'יימס הולך הלוך ושוב עם ראשו כלפי מטה. התקדמתי לעברו קצת בדאגה. "אני כאן" חייכתי אליו, אבל הוא התעלם והמשיך ללכת הלוך ושוב עם מבטו כלפי מטה ומדי פעם הציץ לאופק. "ג'יימס?" שאלתי, "מדוע אתה מהורהר?"
"החיילים" אמר והמשיך ללכת בעצבים מצד אחד לשני "העסקה הייתה שאם נהיה אי פעם בצרה כל מה שנצטרך לעשות יהיה לשלוח לצ'יפטן שלנו כמאתיים יבולים בערב, וכבר בבוקר יחכה לנו צבא גדול להגן עלינו".
"אולי האנשים ששלחת התעכבו בדרך? אני בטוחה שזו בסך הכל אי הבנה" אמרתי בניסיון להרגיעו.
"לא, דורותי, אני שלחתי את האנשים הכי זריזים שלנו על מנת לוודא שכבר מהיום בבוקר נהיה מוגנים".
"אני מאמינה שהכל יהיה בסדר, אם תמשיך להסתובב במעגלים עוד תעשה לי סחרחורת וגם לא ישאר לך כוח לברך את הצבא" אמרתי והתיישבתי על הדשא. הוא האט עד עצירה, "את צודקת, כמו תמיד" אמר והתיישב לצידי.
כך ישבנו וחיכינו, עברו שעות רבות, אבל אני ידעתי שהצ'יפטן שלנו לא ישקר לג'יימס, ואם ג'יימס אמר מה שאמר אז אכן זה מה שיקרה.
"אני מצטער, אני אכזבתי אותך ואת אנשי הכפר" הוא אמר והקים את עצמו, "אנחנו חייבים לאסוף כל מה שאפשר ולעזוב כמה שיותר מהר, בבקשה תודיעי לנשים ואני אודיע לגברים".
לא ידעתי מה לומר, יכול להיות שהוא טעה? אולי הוא הבין את העסקה לא נכון? יכול להיות שהצ'יפטן שיקר לו? ג'יימס כבר התרחק ממני והתחלתי להתייאש גם אני. קמתי באיטיות עם קצת כאבים מכל הישיבה, עמדתי להסתובב ולחזור לכפר, אך פתאום משום מקום משהו קפץ מן הדשא והתייצב מולי ללא תזוזה – ברחה לי צעקה בזמן שנפלתי אחורנית. ג'יימס הסתובב ורץ אלי במהירות.
"דורותי!?" הוא צעק כשהגיע אלי, "את בסדר?!", הרמתי את עצמי וניקיתי את האדמה מהבגדים שלי "כן, אני מצטערת, פשוט החולדה הזו קפצה ישירות אלי מתוך השיחים וקצת נבהלתי, זה הכל". ג'יימס סובב את ראשו ומולי הוא ראה חולדה עומדת על שתיים.
"הבהלת אותי דורותי..." הוא אמר כשהוציא אוויר, "כי נבהלתי" השבתי ושנינו התחלנו לצחוק.
"בואי" הוא אמר בזמן שתפס את ידי, "אנחנו צריכים להתחיל לארוז".
הנהנתי בהסכמה והתחלנו לחזור אל הכפר.
כל הדרך חזרה לכפר שמעתי משהו מאחורי, לא אמרתי לג'יימס, כל פעם כשהסתכלתי אחורנית אני לא ראיתי שום דבר ואף אחד, יכול להיות שאני סתם מדמיינת, אחרי הכל זה היה יום ארוך וכבר הגיע הלילה.
כבר סיימנו להעביר בין כולם את הבשורות הרעות, אם יתקפו אותנו עכשיו לא יהיה לנו מספיק זמן להגן על הכפר, לא הייתה לנו ברירה.
לקחתי הפסקה מהאריזה הבלתי פוסקת ונפלתי על המיטה מותשת מכל היום המעיק הזה. עצמתי עיניים וניסיתי להירגע. הרגשתי שמשהו מעיק עלי, יושב לי על החזה.
פקחתי את עיני ומולי ראיתי חולדה, פשוט עמדה לה על שתיים על החזה שלי, מסתכלת לי ישירות בעיניים.
"ג'-ג'-ג'יי-מסססס!!!" צעקתי בלי לזוז, ג'יימס הגיע אלי במהרה וראה אותי שוכבת במיטה, בוהה בחולדה שעומדת על שתיים ובוהה בי בחזרה ללא תזוזה. "את בסדר?!" הוא שאל, "א-אני... אני נ-נראית לך ב-בסדר?!" לא יכולתי שלא לגמגם עם העיניים של אותה החולדה ממקודם פשוט עומדות שם ומסתכלות עלי, סנטימטרים ספורים מהפנים שלי. "זו אותה החולדה ממקודם?" הוא שאל ופשוט הסתכל עלי בזמן שהסתכלתי עליה מסתכלת עלי, "אני לא יודעת וגם לא אכפת לי! ת-תעשה משהו!" אמרתי בקול גבוהה. "מה אני אמור לעשות? זה פשוט יושב – כלומר.. עומד עלייך, אולי תנסי לקום?"
הוא אמר, "אולי פשוט תאזור אומץ ותגיד לה לרדת ממני או תעיף אותה עם מחבת או מטאטא או כל דבר אחר!? ג'יימס זה כבר לא מצחיק!" אמרתי. לאחר שאמרתי את זה החולדה התחילה לצעוד באיטיות מהחזה שלי עד שהגיעה לברך שלי, משם קפצה לעבר ג'יימס שלא זז ועמדה מולו, שוב פעם על שתיים. "ג'יימס..." אמרתי כשכל השיער שלי עומד "מה בדיוק אמר לך הצ'יפטן בנוגע לעסקה?", "בדיוק מה שאמרתי לך, נשלח לו כמה אנשים עם כמאתיים יבולים ויום למחרת עם עלות הבוקר יהיה לצידנו צבא שיגן עלינו" הוא ענה.
"בשלב כלשהו בשיחה אתם דיברתם על חיילים?" שאלתי אותו, "אני לא בטוח, צבא זה צבא דורותי, איך אפשר להתבלבל בין צבא למשהו אחר?" הוא ענה. "יכול להיות שמה שהוא שלח זה החולדה הזאת? היא נראית מאולפת ולעולם לא ראיתי חולדה שעומדת על שתיים שמתנהגת כך" אמרתי והעברתי את מבטי לג'יימס, "דורותי, בבקשה תפסיקי לדבר ברצינות על שטויות שכאלו" הוא אמר וחזר לארוז. אני התכוונתי להמשיך לארוז גם אני, אבל לא יכולתי להשתעשע מהחולדה שעכשיו עקבה אחרי כל צעד שעשה ג'יימס כמו חיית מחמד. "יכול להיות שהחולדה הזו נועדה להעביר לנו מסר כלשהו? אולי נגמרו לצ'יפטן הסיירים?" מלמלתי לעצמי בעודי מסתכלת על ג'יימס הולך מצדו אחד של הבית לשני כשהחולדה בעקבותיו. יצאתי מהמיטה והתקרבתי אל ג'יימס, "שב" אמרתי לעברם, "מה? דורותי לעולם לא נסיים לארוז אם לא תעזרי לי" הוא אמר לי, לא שהקשבתי. הוא הסתכל על הרצפה וראה את החולדה עכשיו יושבת. "קום!" צעקתי, ושנינו הסתכלנו על החולדה לפתע נעמדת.
"שיר!" צעקתי, החולדה הסתובבה אלי ביחד עם ג'יימס ושניהם פשוט הסתכלו עלי.
"דורותי, בבקשה, היה לשנינו יום קשה", "ג'יימס, אני חושבת שהחולדה הזו נשלחה לכאן מהצ'יפטן" אמרתי לא בטוחה בעצמי, "דורותי, אנחנו שלחנו מאתיים יבולים להאכיל את הצבא שהיה אמור להגיע, לא בשביל להאכיל חולדה מסכנה" הוא אמר בזמן שהחולדה הסתובבה אליו, פתחה את פיה והוציאה ציוץ רם מימדים עם ריח שנלווה אליו, "אני חושבת שקיבלת מענה לשאלה שלך" צחקתי ומיד סתמתי את האף. "לעזאזל! דורותי, אני לא מוכן להמשיך להתעסק בשטות הזו יותר! אם עוד פעם אחת תזכירי את ה-" הוא אמר אבל נקטע באמצע על ידי דפיקות חזקות מכיוון הדלת.
"ג'יימס! דורותי! צבא של כמאתיים מניפי אלה נצפה עושה את דרכו לעבר הכפר על ידי אחד מהסיירים, נשארו לנו דקות ספורות עד שהם יגיעו לשער המרכזי, כולם מחכים לפקודותייך ג'יימס!"
"הבנתי, תודה ראסל, תודיע לכולם שמה שסיימו לארוז שיעמיסו עכשיו על העגלות וכל מה שלא ארוז נשאיר מאחור" אמר ג'יימס בקול נמוך ותקיף. מהדלת נשמעו צעדים שהלכו והתרחקו, כנראה שאפילו לחשוב על דברים כבר אין זמן. "דורותי, מהר, אין לנו הרבה זמן, קחי רק מה שצריך ובואי נצא עכשיו" שמעתי עד כמה הוא נסער מהחדשות של מאתיים מניפי אלה, גם אני הייתי מבועתת, אבל הקול שלו עזר לי לצאת מזה.
תוך שניות ספורות יצאנו מהבית עם כל מה שיכלנו לקחת, כשהחולדה אחרינו.
כולם כבר היו על העגלות ומחוץ לבתיהם, נדמה היה שאנחנו האחרונים שהתעכבו לצאת.
"החשיבות הראשונה שלנו היא לדאוג לילדים, לאחר מכן לזקנים, וכל מי שיכול להילחם שיהיה מוכן למקרה הצורך! אנחנו צריכים לצאת עכשיו!" צעק ג'יימס. יצאנו מהכפר כשהרגשתי שמשהו היה חסר.
הסתכלתי לאחור ושאלתי את ג'יימס אם הוא ראה את החולדה, הוא לא ענה לי.
עברו מספר שניות בודדות ונשמע פיצוץ גדול, כולם במהירות הסתובבו לעבר הכפר לראות מאות מניפי אלה עפים לכל עבר במופע ענק של אש ולהבות.
פניתי אל ג'יימס שכרגע היה עם פיו פתוח בתדהמה למחזה.
"דורותי, החולדה נמצאת איתך?" הוא שאל, "לא, מאז שיצאנו מהכפר אני לא ראיתי אותה" השבתי.
"אתה חושב שהחולדה קשורה לפיצוץ?" שאלתי אותו, כולי מבולבלת ועייפה.
"אני לא יודע דורותי, אני באמת כבר לא יודע."

**מושיקו123** · 15-06-2017, 19:10

וככה זה מתחיל...
הרומאים כבר עמדו על שדה הקרב, חיכו לאויבם, שעמד להגיע.
זה היה כבר מאוחר - אבל אף אחד לא חשב על ללכת לישון: היסטוריה תיווצר היום! החומות הלבנות של העיר הקרובה, מוסתרים בין האבנים הענקיות שכמעט ולא נראו בקרני השמש השוקעת.
רק שבריר שנייה נשאר עד שהקרב יתחיל והגיבור עם החנית האדומה והארוכה על סוס הקרב החום שלו, ושילך ויכריז על הקרב ההולך ומתקרב,
לפתע נכנסה אל אמצע שדה הקרב זקנה רומאית והחלה לצעוק ולבכות ולהגיד שהיא פצועה.
3 חיילים רומאים החלו להתקרב אליה לראות מה קרה, הם התקרבו והציעו את כדיהם כדי להגיש לה מים,
לפתע! יצאו מתוך ה"זקנה" 3 לוחמי חרב ודקרו למוות את שלושת החיילים. זה היה הסימן לתחילת המלחמה, הרומאים שחשבו שהמלחמה תתחיל ע"י הגיבור עם החנית האדומה והסוס החום לא היו ערוכים כלל, החיילים הגאלים החלו להתנפל עליהם והרגו רבים מהם,
אך החיילים הרומאים התעשתו והצליחו להתגבר על החיילים המעטים של הגאלים והצליחו לנצח במלחמה.